כשהלב נפתח

אהיה חברך בחוש השמיעה
אאזין לליבך בשעות השקיעה.

אלווה אותך במבט עיניי,
כשאת לצידי וגם בחלומותיי.

אעריץ אותך בחוש המישוש,
ואכיר בך כל מדרון וגבשוש.

בחוש הטעם – אהיה מאהבך.
בלשוני, בשפתותיי – תאווה לחיך.

ולחוש הריח – מה נשאר?
אסניפך אליי בכל רגע שאפשר.

הוא לובש מסיכות שונות,
פרשנויות שונות.
אך נשאר המאבק הפנימי המוכר.
ואולי הגיע הזמן?

אלה אותם הפחדים המשתקים.
עננים אפורים של חוסר וודאות.
מה נכון? מה אפשרי?
ומה עושים עכשיו בעצם?

בעצימת עיניים בשמש מלטפת,
בנשימות אפיים מלוא הסרעפת,
לרגע קט יישמע קול פנימי ועמוק.
והתמונה אט אט מתבהרת.

הערנו את רוחות השינוי!

הפעם הלכנו רחוק מדי.
האם סליחה תעזור?
וכשנחליט להתנצל –
האם הכאב מעצמו יעבור?

הפעם הלכנו רחוק מדי.
לא חסכנו במילים.
ואך לפני רגע –
היינו יחד בלתי מנוצחים.

איש איש בשלהי הקיץ,
מלקק את פצעיו.
בחשש ובציפיה –
מה יביא איתו הסתיו.

האמת עלולה להיות מרה.
מרה לי ומרה לך.
האמת יכולה להיות מראה.
מראה לי, מראה לך.

יש באמת סיכון
היא עלולה לנגוע, לפגוע, לשקוע.
יש באמת הזדמנות
לבנות, להיבנות, להשתנות.

מי קובע לאן האמת תיקח אותנו?

אך למען האמת – אין אמת.
האמת שלך – שלך.
והאמת שלי – שלי.

וכשאין אמת אחת – יש אמון,
וכשיש אמון –
אנחנו בלתי מנוצחים.

שאלת אותי אם אני אוהב אותך.

אני אוהב שאת מחוספסת מבחוץ,
ויחד עם זאת רגישה מאוד מבפנים.
את מטעינה אותי באנרגיות חיוביות,
ועוזרת לי להתמודד עם אתגרים.

בחוכמתך הרבה, את מאירה את עיניי,
ואני יודע שאני מאיר את עינייך.
שנינו יודעים שהחיים חזקים מאיתנו,
ובכל זאת, אנחנו שנינו לוקחים עליהם שליטה.

כיף לנו לשוחח ביחד,
גם אם זה לעיתים רחוקות.
וכשאנחנו נפגשים – את יפה בעיניי, ואני חושק בך,
אך שנינו מחוייבים לכללים.

בחרתי בך לקשר מיוחד ומשמעותי עבורי.
האין זו אהבה?

הביטו על עיניה הפעורות
וביטחון צעדיה.
הקשיבו למילותיה הנחרצות
ותשוקת לחישותיה.

התמסרו לכוהנת הזוגיות הגדולה!
הפקידו פחדיכם בידיה!

ובלהט הפולחן, כסדק מתרחב,
שב ומנקר בה הכאב:
מי יציל אותה מהבדידות?
ומהי טעמה האמיתי של זוגיות?

את הכאב אני מעבד.
את לצידי.
את חלק ממנו בעל-כורחך:
אישה, אם, מאהבת.

הכל במחשבותיי.
מחשבות שמניעות את הרגש.
רגשות אשם ללא-אשם.
כפי שאת היטב מזהה.
מזהה היטב ומסייעת לי לראות.

שנינו זקוקים זה לזו.
אוהבים לאהוב.
אוהבים להרגיש אהובים.
פגיעים ולעיתים פוגעים.
צומחים יחד ביחד.

ואני,
מעבד עצמי לדעת.
כדי לדעת.

ראי ראי שעל הקיר,
צדקותיי ועוונותיי לי מזכיר.
בחוץ – ציפורים בשמי התכלת.
ובתוכי – סערה מתחוללת.

מה נכון ומה צודק?
את מי ומה עליי לספק?
מתי להתעמת ומתי לבלוע?
ואיך לדרוש מבלי לפגוע?

אוי ראי, רעי.

עם רדת ליל, עת אשכב לישון,
אתכנס לעצמי לגמר החשבון.
ובבוקרו של יום חדש בהיר,
מחוזק אבקרך, ראי ראי שעל הקיר.

לפי הספר:

עבודות, ציונים.
חברה וחברים.

שירות, דרגות.
הכנסות וחסכונות.

הייתי, ניסיתי.
תרמתי ועשיתי.

ומה הלאה?
ממשיכים לפי הספר:

תארים, לימודים
הצעה ונישואים

מעמד ותפקידים
קידום ופרסומים.

הזעתי, יזמתי
השקעתי והשגתי.

ומה הלאה?
ממשיכים לפי הספר:

משפחה, ילדים
בית ושני רכבים

פנאי, בריאות
קריירה ואבהות

דאגתי, נכחתי,
העזתי והצלחתי.

ומה עכשיו?
ספר המשך נכתב.